מחקרים בתרגום הראו כי התרגום תורם לעיצוב נרטיבים של סכסוך באמצעות שליטה בהכללת קולות מסוימים והדרת אחרים. בהקשר זה, טוענת מונא בייקר (2006) כי התרגום מהווה חלק מ"מוסד המלחמה" באמצעות הפצת נרטיבים התורמים לבניית הסביבה האינטלקטואלית והמוסרית המצדיקה אלימות. ואם אכן התרגום משתתף בעיצוב מוסד זה, הרי שהמימד הרגשי הופך לרכיב מהותי בתהליך זה; שכן נרטיבי הסכסוך מגייסים רגשות של אמפתיה, זעם ואדישות דרך הייצוגים האנושיים של העימות שהתרגום מעביר. על אף זאת, המימד הרגשי בתרגום העיתונאי בהקשרי סכסוך עדיין מוגבל בטיפולו, שכן רוב המחקרים מתמקדים ברגשות המתרגם, בסובייקטיביות שלו ובאתיקה שלו, יותר מאשר בשאלה כיצד התרגום מכוון את תגובות הקהל בהקשרי סכסוך.
מחקר זה מעביר את המוקד מסובייקטיביות המתרגם לתפקידו של התרגום העיתונאי בבניית תגובות רגשיות כלפי סכסוך. הוא נשען על תיאוריית "כלכלות הרגש" של סרה אחמד (2004), הגורסת כי רגשות אינם מצטמצמים לפרטים, אלא נעים בין גופים, טקסטים, סמלים וזיכרון היסטורי, ורוכשים כוח חברתי ופוליטי באמצעות חזרה והתקשרות. מסגרת תיאורטית זו מספקת מערכת של כלים אנליטיים, ובהם: דביקות הרגש (כלומר, נטייתו להידבק לדמויות או סמלים מסוימים באמצעות חזרה), תנועתו הרוחבית דרך שרשראות של התקשרויות, חזרתו אל הזיכרון ההיסטורי, ותפקידו בעיצוב הזהות הקולקטיבית. מנגנונים אלה מאפשרים לנתח כיצד רגשות נדבקים לגופים או סובייקטים ספציפיים, כיצד הם רוכשים ערך מצטבר בעת מחזורם ומעברם, וכיצד הם תורמים לעיצוב דפוסי ההכרה וההדרה בתוך שיח הסכסוך.
מחקר זה מפתח תפיסה מושגית זו באמצעות ניתוח נרטיבי של אחד עשר דיווחים מהשטח בשפה האנגלית שפרסמה רשת CNN בין אוקטובר 2023 לאפריל 2025, וכל אחד מהם כולל עדויות פלסטיניות מתורגמות מעזה. דיווחים אלה מהשטח זוהו באמצעות חיפוש שיטתי בארכיון CNN, ולאחר מכן נותחו תוך הישענות על ארבעת הגישות לניתוח נרטיב כפי שניסחה אותן קתרין ריסמן (2008), והן: הגישה הנושאית, המבנית, הדיאלוגית/הביצועית והחזותית. גישה מתודולוגית זו מתייחסת לעדויות כאל קונסטרוקציות הקשריות שמשמעויותיהן הרגשיות מתעצבות דרך התפקיד המתווך שממלאים התרגום והמסגור העריכתי, תוך מתן דגש מיוחד על האופן שבו דפוסים חוזרים מתגבשים לאורך הדיווחים מהשטח, ועל האופן שבו בחירות מבניות מייצרות עוצמה רגשית משפיעה.
ממצאי המחקר מראים כי עדויות אלה מייצרות כלכלות רגש המתמקדות בעיקר בעצב ובחוסר אונים, ונדבקות באופן לא שוויוני לקטגוריות מסוימות, והן: נשים, ילדים ועיתונאים. הדיווחים מהשטח מעניקים נוכחות אינטנסיבית לקטגוריות אלה, עד שהן הופכות לערוצים הראשיים שדרכם הכאב הפלסטיני מסוגל לעורר תגובה רגשית בקרב הקהל העולמי. נשים וילדים ממלאים תפקיד סטריאוטיפי כסמלים של תמימות בתוך השיח ההומניטרי, בעוד שהעיתונאים תופסים עמדה מורכבת יותר, שכן העומס הרגשי של עדותם נובע מהסמכות המוסרית של מעשה העדות ומרשתות הסולידריות המקצועית בתוך השדות התקשורתיים. חלוקה לא שוויונית זו של הרגש גוררת השלכות פוליטיות מהותיות, שכן הנוכחות הרגשית הופכת לתנאי מוקדם לגישה לדאגה, ואף להישרדות, באופן המחזק היררכיות הקובעות אילו חיים ראויים להגנה ואילו נותרים מחוץ לתחום העניין העולמי.
המחקר מראה כי התרגום פועל באמצעות מנגנונים לשוניים שיטתיים המווסתים את עוצמת הרגש ומסלולי מחזורו. מנגנונים אלה כוללים: תזוזות מודאליות (modality shifts) הממירות ניסוחי הקלה לניסוחי הגברה, פילוח תחבירי ופרוזודי (syntactic and prosodic segmentation) המגביר את הבולטות הרגשית, הבהרה הערכתית (evaluative explicitation) המכוונת את ההשפעה הרגשית, ויישור מחדש דייקטי (deictic realignment) המפשיט קולות המעוגנים הקשרית מייחודיותם כדי להפכם לזהויות ניתנות למחזור. התערבויות אלה קובעות לא רק את תוכן העדויות, אלא את מה שהן מממשות רגשית - כלומר היכן נדבקים הרגשות, כיצד הם מתמחזרים, ואילו דפוסי תגובה הם מייצרים. מתוך המסגרת התיאורטית של סרה אחמד, המאמר מרחיב תפיסה זו באמצעות הצגת רה-סמיוטיזציה (resemiotization) כמנגנון מרכזי המווסת בו-זמנית את עוצמת זרימת הרגשות ואת כיוונה. רה-סמיוטיזציה מתייחסת לאופן שבו עדויות מתורגמות מעוצבות מחדש בהדרגה דרך דפוסי ייצוג מרובים הכוללים: נרטיב הכתב, ניסוח מחדש של תרגום העדויות, ציטוטים ישירים, וקטעים חזותיים המלווים בכתוביות או בפרשנות קולית. כל אחד מדפוסים אלה מכייל מחדש את העומס הרגשי של הסבל, ומייצר קצב רגשי המתאם את תהליך המחזור, באופן המוביל להכוונת האמפתיה ההומניטרית והתגובה הסיועית — במקום להכוונתן לביקורת פוליטית או למעורבות מתמשכת עם דפוסי האלימות המושרשים במבנים החברתיים והפוליטיים.
כלכלות הרגש מתעצבות במקביל לתהליך של בלימת עדויות, שבו נרטיבים טעונים פוליטית מנוסחים מחדש בשפה הומניטרית המבוססת על סבל בעל הדהוד רגשי; כאשר הדגש מושם על הפגיעות הרגשית והחולשה החברתית של הפרטים, על חשבון הפניית ביקורת מתמשכת כלפי המלחמה והכיבוש. העדים הפלסטינים ממוסגרים מחדש בתוך שיח הומניטרי המגביל את סוכנותם הפוליטית, ומציג אותם כקורבנות הזקוקים להתערבות הומניטרית, במקום להכיר בהם כסוכנים התובעים צדק, התנגדות או ריבונות. בלימה זו מתרחשת דרך מנגנונים מרובים, ובהם: השימוש המפוצל בתרגום המפשיט את העדויות מהקשרן הרחב, השמטת קריאות לאחריות קולקטיבית, והמסת הסוכנות בעת תיאור האלימות המבנית. תהליך זה מייצר נוכחות רגשית המנותקת מכוח פוליטי, שבה מותר להרגיש עצב, בעוד שהתלונות העומדות בבסיסו מנוטרלות.
המחקר מראה כי לכלכלות הרגש יש השלכות מוחשיות ומעשיות. העיתונאים, האמהות והילדים שעליהם מתרכז הסיקור התקשורתי זוכים לפינוי רפואי ולסיוע הומניטרי, משום שהבלטת סבלם באופן רגשי ממקמת אותם בעמדה המחייבת תגובה בינלאומית מהירה. לעומת זאת, קורבנות אחרים נותרים מחוץ למוקד תשומת הלב התקשורתית, וסבלם אינו זוכה לאותה מידה של הכרה או התערבות. בחירה זו בסיקור חושפת את תפקיד הרגש ככוח פוליטי מהותי, שכן כלי התקשורת העולמיים קובעים איזה סבל ניתן להאיר, אילו רגשות ניתן להגביר ואילו ניתן לדחוק לשוליים — דבר המגביל הלכה למעשה את הגישה למשאבים ההכרחיים להישרדות, ותורם לביסוס היררכיות הקובעות כי חיים מסוימים ראויים לדאגה ולהגנה יותר מאחרים.
באופן כללי, מחקר זה תורם לשינוי מיקומו של הרגש — מהיותו עניין שולי בחקר התרגום לכדי מנגנון מרכזי שדרכו פועלים יחסי הכוח בתקשורת העולמית. המסגרת האנליטית המאומצת כאן מספקת כלים לבחינת האופן שבו התרגום מכוון את תגובות הקהל רגשית ופוליטית, וקובע איזה סבל מחייב מעורבות ואיזה מודר ממעגל העניין. משמעויות ממצאים אלה אינן מוגבלות למחקר זה בלבד; שכן הבנת האופן שבו התרגום מייצר היררכיות רגשיות נותרת עניין יסודי לניתוח המחזור העולמי של נרטיבי סכסוך, ולחשיפת הפוליטיקה הגלומה בייצוגים הנראים הומניטריים על פניהם. המחקר מראה כי התרגום תורם לעיצוב התנאים המאפשרים לחיים מסוימים להיות מושא לאבל ולהכרה, בעוד שחיים אחרים מודרים ואינם זוכים לכל הכרה. מכאן, ממצא זה מחזק את חשיבות הרגש כמרכיב מכונן של האופן שבו התקשורת העולמית מכריעה אילו קולות ראויים להישמע ואיזה סבל ראוי להיענות.
