מאמר זה הוא גרסה מורחבת ומתוקנת מעט של המסה שפורסמה לראשונה באנגלית במגזין Adi ביולי 2025, נדפסה מחדש ותורגמה ב-Encounters באישור.
מבוא
המאמר הזה נכתב בעזה, במרחב שבו החיים עצמם מתורגמים יומיומית לשפת ההישרדות. לכתוב ולתרגם תחת מצור זה לאכלס חיים כפולים: אחד הנחיים בתוך הריסות, מחסור ואלימות בלתי פוסקת, ואחר הנמשך במילים המנסות לחצות גבולות ולפנות לקורא בלתי נראה. בהקשר הזה, התרגום מופיע פחות כפעולה מכנית ויותר כאופן של עדות, כאתיקה של נוכחות המבקשת, ולו בחוסר יציבות, לשאת קולות שהושתקו בהפצצות אל מרחבי קבלה אחרים.
כשרשמתי לראשונה את ההרהורים האלה, לא צפיתי את המסע שיעברו עליו. לראות אותם נישאים כעת לסינית, הולנדית, צרפתית, גרמנית, יוונית, עברית, איטלקית, קוריאנית, כורדית, נורבגית, פרסית, רומנית, רוסית, ספרדית, אורדו וערבית - זה מזכיר שהשפה - בניגוד לאנשים - לא יכולה להיות נצורה. המילים מסרבות לכליאה. הן נעות בחופשיות בלתי צפויה, אורגות גשרים רפים אך הכרחיים בין גיאוגרפיות מנופצות.
אני כותבת את הרשימה הזו כעת מאירלנד, נוף שונה מאוד, אבל המאמר נשאר מעוגן בהריסות עזה ובזיכרונה הבלתי נכנע. הוא מדבר לא רק על הניסיון שלי אלא על מצב קולקטיבי: המתרגם כעד, הנאלץ לנווט בין פצעים ומילים, בין הבלתי ניתן לתרגום לבין החובה לתרגם.
היצירה הזו צריכה להיקרא, אם כן, לא פשוט כאוטוביוגרפיה או כדיווח, אלא כחקירה של פוליטיקת השפה בזמני קטסטרופה. היא שואלת מה משמעותו לשאת משמעות על פני פערים, והאם התרגום יוכל לשמש, ולו באופן זמני, כאופן של התנגדות נגד המחיקה וכמגן על נוכחות אנושית.
ראשית: המתרגם בתור עד לעולמות נעלמים
להיות מתרגם פלסטיני, זה כמו ללכת על שפת תהום שבה המשמעות נופלת, ואתה מנסה, במילה בלבד, לבנות גשר בין עולם הנמחק תחת קשיות הפצצות, ואחר המסיט את פניו מסימני המחיקה. להיות מתרגם פלסטיני, זה אומר להבריח את המשמעות מבין מתרסי העיוות הלשוני והזיוף הפוליטי; לסרב שהזיכרון הקולקטיבי שלך יימחק, להבטיח שמילות עמך לא ימותו במותם, ושסיפוריהם לא יחנקו מתחת להריסות הטילים. זה אומר להתנגד לכיליון, לא בכדורים, אלא באותיות; לסרב לכך שהזיכרון ייקבר עם בעליו, ולהתעקש שהמילים יישארו חיות, עדות, מתנגדות להיעדרות באומץ של הניצולים.
ובעזה היום, התרגום כבר אינו מעין תרגיל מחשבתי, ולא פעילות תרבותית הנעשית במרווח של שלום, אלא הפך לדרך להישרדות, וכלי במערכה של הזיכרון נגד השכחה. לתרגם מעזה, משמעותו לתעד את ההשמדה אות באות, ולשמור רגעי חיים חולפים שהמוות אורב לו בכל רגע: ריח פרחי הנארנג הקודמת לנפילת הפגז, קול המואזין מתגנב מעל העיר שאולי לא תזכה לראות את השחר, קול ילדה המקריאה שיר בכיתת לימוד המאוימת בהיעלמות. הפרטים הללו, אף שנראים חולפים, עומדים כנד מול הניסיון להפוך את עזה למספר, או לרפאי בלבד בזיכרון העולם, או לסיפור מופשט מגופות בעליה ומתווי אדמתה.
התרגום בעזה, אם כן, אינו פוח רוחני, אלא מעשה התנגדות; אינו סידור מילים, אלא מלחמה מול השכחה. וולטר בנימין אומר במאמרו המפורסם “תפקיד המתרגם” שתרגום אמיתי מעניק לטקסט חיים שניים; לא רק בהעברת משמעותו, אלא בשמירה על עצם קיומו מפני כיליון. אבל מה משמעותם של “חיים שניים” כשהמקור נקבר תחת ההריסות? איך חי טקסט שנהרג לפני שהגיע אל חופי שפה אחרת? כשהמשורר נרצח, כשהבית נהרס, כשבעל המילה נעלם לפני שיוכל לחזות בקולו חוצה אל הצד השני של העולם? השאלות הללו, עבור המתרגם הפלסטיני, אינן הרהור פילוסופי, אלא דיבוק קיומי, דחוף, שאינו חדל לדפוק בנשמתו עם כל טקסט שהוא מתרגם לשפה אחרת. הטקסטים שאני נוטל על עצמי אינם מוצאים מארונות הזיכרון, אלא נחלצים מתחת להריסות, ונכתבים במרווחים הצרים שבין הפצצה להפצצה, ומסופרים על לשונות שאולי לא יחזרו לספר אותם שוב.
העולם הזה התרגל לא להקשיב לקול הפלסטיני אלא אם כן הוא לבוש בגלימת התרגום. זעקת אם הקוראת לילדה אחרי ההפצצה לא הייתה מספיקה כדי להישמע; חובה לרכך אותה, לעדן אותה, ולהעביר אותה דרך תעלות האמפתיה הבינלאומית המלאכותית, כאילו הצער הפלסטיני אינו מתקבל אלא אם כן הוא מוצג בלשון סביל בעדכוני החדשות. אבל אני יודעת בדיוק מה קורה כשהסיפור מסופר כמו שהוא, כשהוא מתעקש על אכזריותו וחדותו, ומסרב להיות מאולף כדי להיות מעוכל. מוזנח. הוא נחשב גס, מכביד, מוגזם בכנותו יותר ממה שיכול לסבול הטעם של הקורא המערבי הרגיל לטרגדיות מעוקרות. העולם מתרגל לנרטיבים ששומרים עליו את איזונו המוסרי, ולא לאלה שמערערים את שורשי שלוותו. ומכאן, התרגום הופך למערכה מוסרית: איך נשמור על הכאב חי מבלי להרדים אותו? איך נמצא לו שפה שלא תכבה אותו, אלא תעזור לו לחצות את המחסומים הלשוניים הקובעים איזה כאב מוכר ונלקח ברצינות, ואיזה כאב נזנח למות בדממה?
חוויתי את המתח הזה בכל שורה שתרגמתי. במסגרת פרויקט ספרותי שבו השתתפתי עם הפלטפורמה הספרותית ArabLit , עבדתי על תרגום סיפור בשם “שחפים הממתינים לחוף שלא מגיע” של הסופר מוחמד תיסיר, והוא סיפור על איש עקור הצופה בילדה קטנה הצמודה לאמה בחלק הקדמי של משאית המיועדת להובלת כבשים, ושערה מעוטר בפרחים קטנים. בטקסט המקורי, השמלה הכחולה שלה תוארה כ”כמעט פורחת”, פועל מדויק, עדין, רווי ביופי מואד באמצע עשן מנוע המשאית. כשהגעתי לביטוי הזה בתרגום, היססתי. חששתי שהפועל הזה יאבד את עדינותו בשפה האנגלית. בערבית, המשמעות הייתה ברורה: השמלה, הילדה, העתיד, כולם נשללו מרגע הפריחה. אבל, באנגלית, האם הקורא יוכל לחוש במשמעות הזו? או שהוא יעבור עליו חולף, כמו שהוא עובר על טרגדיות שלא נוגעות אליו?
איך מתרגמים צער לשפה שהתרגלה לנטרל אותו? איך נושאים אמת של בית מושמד אל מילים של עולם שהתרגל לראות במחיקתנו דבר רגיל? לכל שפה יש את גבולותיה, אבל השפה האנגלית, ובמיוחד זו המשמשת בתקשורת הרשמית, בהצהרות דיפלומטיות, ובנרטיבים של “שני הצדדים”, עוצבה בקפידה כדי לשלול מהפלסטיני את הסוכנות, כך שטבחים הופכים ל”הסלמה”, והמצור מצטמצם ל”צעדים ביטחוניים”. לתרגם את עזה לשפה הזו, זה אומר להתמודד עם אותם כלים שנוצרו כדי למחוק את אמיתותה. זוהי הגלות של המתרגם הפלסטיני: לעמוד על שפת שני עולמות מבלי להשתייך במלואו לאף אחד מהם.
כשאני מתרגמת, אני יודעת היטב שהשפה עצמה היא גלות. אני תקועה בין הערבית, שפת האבדן והאינטימיות והרגע הנוכחי הבלתי ניתן לתרגום, לבין האנגלית, שפת הריחוק הפוליטי, והתבניות הסטראוטיפיות, והאלימות הממוסגרת והמסווגת. בערבית, לצער יש כובד גלוי, ופגיעה שלא ניתן להסתירה; האם לא “מאבדת” את ילדה, אלא נפגעת, מתמוטטת, ונקרעת. אבל באנגלית, נראה שהאובדן נייטרלי, קר, פועל שקורה לגוף בלי פועל. הפצצה “פוגעת”, הבית “קורס”, והילד “נהרג”, כאילו אף אחד לא השליך את הפצצה הזאת, ואף אחד לא הרס את הבית, ואף אחד לא ביצע את הרצח. התרגום, אם כן, אינו רק העברה בין שתי שפות, אלא מעשה התנגדות למבנה לשוני שלם; מערכה להחזיר את הפועל מבין ניבי הסביל, ולהשיב את הצדק למקומו במשפט.
שנית: באתיקה של תרגום מלחמה
התרגום תמיד תואר כמעשה בגידה. האמרה האיטלקית המפורסמת “Traduttore, traditore” כלומר “המתרגם בוגד” רומזת שתמיד משהו אובד בתרגום, ושהמשמעות מתעוותת כשהיא עוברת משפה לשפה. וכך רואה וולטר בנימין במאמרו “תפקיד המתרגם” שהתרגום אינו מוגבל להעברת המשמעות, אלא מעשה המשנה את המקור, ומעצב אותו מחדש, מרכיב אותו ומפרש אותו. אבל המתרגם הפלסטיני מתמודד עם בגידה מסוג אחר, עמוקה יותר בהשפעתה וכבדה יותר בפגיעתה; התרגום בהקשרו הופך לזירת קרב על המשמעות, ולמשא ומתן סבוך שבו המילה מתערבבת עם העניין, והופכת בו כל מילה למצוקה מוסרית, וכל משפט להתמודדות עם הסמכות. הבגידה הטמונה בתרגום כבר אינה עניין אסתטי או שאלה של נאמנות לשונית, אלא עניין של הישרדות, ומלחמת קיום.
לתרגם את עזה לא אומר רק לחפש את המילים המתאימות, אלא לחפש אוזניים מוכנות להקשיב. המתרגם הפלסטיני עומד בלב סכסוך בלתי נסבל; בין האמת הערומה מיופי, ובין השיח העולמי הצר החושש מהישירות. השליטה הלשונית כבר אינה מספיקה; אלא צריך לעצב את הצער בתבנית שתאפשר לו לעבור בעולם שאימן את עצמו זמן רב על העלמת עין. העניין חורג מההמרה הלשונית, ונוגע בליבת העמידה וההתנגדות. המשימה אינה מוגבלת למציאת השפה, אלא לשמירה על הטרגדיה מבלי לרוקן אותה מחריפותה; מבלי להפוך את הרס שקרע בית למטפורה, או לצמצם את מות הילד למספר גולמי. בהקשר הזה, התרגום הופך לפן מפני ההתנגדות; לדרך לשאת את הזיכרון אל עולם הכמה לשכחה, ולהתעקשות שהכאב, גם אם הוא בלתי ניתן לתרגום, חייב להישמע.
ומעטים הם שהבינו את העול הזה כפי שהבינו אותו המנוח רפעת אלעראעיר – המשורר, הפרופסור והעורך – שגילם בחייו ובנתינתו את האמונה העמוקה בזכותה של המילה להאמר. אלעראעיר היה מהקולות הספרותיים הבולטים בעזה, לא רק בתור סופר חד בצרה, אלא בתור שומר קולות שלעתים קרובות נחנקו מטשטוש המלחמה, והושתקו מבחירות התקשורת. באסופת הסיפורים הייחודית שלו “עזה כותבת את תגובתה”, שערך בעצמו, הוא לא אסף את הסיפורים כדי ליפות את דמותה של עזה, ולא כדי להציג אותה עטופה ברגשות משומרים כדי לרצות את מבטו של המערב; אלא בחר במשהו אמיץ יותר מזה: להציג אותה ללא אמצעי תיווך, קרובה, מדממת וישירה. הסופרים שכלל לא תרגמו את עצמם כדי לרצות אחרים, אלא החזירו לעצמם את המרחב הנרטיבי הגזול. סיפוריהם דחו את אוצר המילים הרגיל של העבודה ההומניטרית, והתמרדו נגד צורת הסביל, ודחו את שיח הרגעה הרגשית. הם לא דיברו בשפת המטפורה, אלא בשפת ההווה הגועש באמת: על בתים שנמחצו על ראשי תושביהם, על מאהבים שההפרידו ביניהם המחסומים, ועל חלומות שפיזרו אותם אשות הרחפנים. אלעראעיר לא שאף ליפות את הכאב או להנציח אותו במטפורות קוסמיות ריקות, אלא נאחז בתיעוד הכנה ללא התחמקות, וסירב לעצב מחדש את הצער הפלסטיני כדי שיהפוך “מובן” או מקובל בעיניים שהתרגלו ליפוי. חזונו היה ברור: לא נדרש מהסופר הפלסטיני לכונן את מציאותו כדי שיתאים לקריטריונים של הקבלה, אלא שיוענק לו הזכות להישמע על טבעו. הטקסטים שאימץ לא היו חומר גלם לוויכוח פוליטי, ולא סחורה בשוק האמפתיה, אלא ספרות דחופה, חודרנית, שאי אפשר להכחיש או להתעלם ממנה.
ומה שעשה את עבודתו של אלעראעיר בלתי ניתנת להחלפה לא היה שהוא הקל על הבנת עזה, אלא מפני שהפך את ההתחמקות ממפגש איתה לבלתי אפשרי. הרומנים שלו לא ביקשו להבין אותם בתנאיו של הזולת, אלא דרשו שיתמודדו איתם כמו שהם. ואולי יש בסיבה הזו מה שמסביר את רציחתו. הפשע לא היה רק רצח של סופר ומורה אהוב, אלא התכוונות מכוונת כנגד השפה עצמה; ניסיון להשתיק את הקול שמתעקש לא להשתיק. אבל עבודתו של אלעראעיר נמשכת. כל שורה שתורגמה, כל עמוד שחצה את המצור, מעשה סירוב. לא סירוב לשכחה בלבד, אלא לתנאים שנכפו זמן רב על פלסטין כשרצתה לדבר.
הרצח שלו לא היה רק השתקה של קולו של סופר ומורה אהוב, אלא היה מיקוד מכוון של השפה עצמה; ניסיון לכבות את הקול הזה שהמשיך להתנגד לדממה, ומתעקש להישמע. עם זאת, השפעתו של אלעראעיר נשארת חיה ומהדהדת. כל שורה שתורגמה, וכל עמוד שחמק מאחיזת המצור, היו מעשה גלוי נגד השכחה, וסירוב מודע לתנאים הכפויים שנכפו זמן רב על פלסטין כל אימת שהתעקשה לבטא את שמה וכאבה. אתגרי התרגום אינם נעצרים בגבולותיה של עזה או פלסטין, אלא מתרחבים לכלול כל מאבק שמנהלים המדוכאים והגולים על האדמה, היכן שהשפה תמיד הייתה זירה לעימות. בספרו הרהורים בגלות, כתב ההוגה הפלסטיני אדוארד סעיד שהגלות אינה מוגבלת לנדודים גיאוגרפיים, אלא היא מצב של “תודעה ניגודית”; דו קיום כואב שבו הגולה מתנדנד בין כמיהה למולדת אבודה, לבין הכרח לבטא את אובדנה בשפות שאינן שפת אמו. וכך מוצא המתרגם הפלסטיני את עצמו בלב הקרע הזה, תלוי ברווח לשוני וקיומי, משתלשל מעל תהום ללא קרקעית.
אבל התרגום אינו מצטמצם להיות רק תיעוד של אובדן, אלא הוא גם מעשה החזרה, והתנגדות לניסיון הכובש לקבוע מונופול על השפה. מעשה התרגום במיוחד מערבית לאנגלית הוא מעשה פוליטי במהותו, משום שהוא מזעזע את המבנים הלשוניים שקובעים מי זוכה לזכות הביטוי ומי נשלל ממנה. שיריו של מחמוד דרוויש כשהם מתורגמים אינם רק כוללים את הסבל הפלסטיני ברשימת הספרות העולמית, אלא מערערים על המערכות שתמיד ביקשו לדחוק את הזהות הפלסטינית לשוליים. דרוויש שואל בשירו מתחממת עלינו הארץ: “לאן נלך אחרי הגבולות האחרונים”. שאלה הרודפת כל עם פליט, וכל גולה שהתעצב על סף גבולות שלא יצר בעצמו. וכשהמתרגם מעביר את המילים הללו משפה לשפה, הוא לא מסתפק בהעברתן בלבד, אלא דואג שהשאלה תישאר תלויה באוויר, נוכחת, דופקת במצפונותיהם של העולם בתשובה שזמן רב נמלטים ממנה.
אבל במאמץ הזה יש מאבק נסתר. תרגום הרומן הפלסטיני לשפה האנגלית שפת הקולוניאליסט הקודם, ושפת התקשורת שמייפה את הכיבוש תחת השם “הקונפליקט”, והשפה שתמיד הייתה כלי בידי האימפריות מעלה שאלות כבדות. האם בכוחה של שפת הקולוניאליסט להכיל היטב את אמיתותו של הקולוניזד? האם האנגלית, בחלק מהיבטיה, אינה משטחת את עומק הצער הפלסטיני, ומסירה אותו מדחיפותו, והופכת אותו להפשטה מטושטשת? אומר ההוגה הקנייתי נגוגי ואתיונגו בספרו שחרור הנפש מהקולוניאליזם שהשפה אינה מדיום ניטרלי, ושכתיבה בשפת הכובש היא מערכה הנלחמת בתוך מבנה שנוצר במקורו לדיכוי ועיוות. ומכאן, על המתרגם הפלסטיני לנהל מאבק תמידי: לעקוף את הכבלים, ולעצב מחדש את המשמעות, ולהבריח אותה מבין סדקי שפה שלא נוצרה מעולם עבור ניסיונו ולא עבור שימור קולו.
שלישית: דילמת המתרגם… מי מקשיב?
השאלות הכואבות ביותר שאני שואלת את עצמי אינן: “האם עליי לתרגם?” אלא: “האם יש מישהו שמקשיב?” לעתים קרובות עולה במחשבתי הרומן שער השמש של אליאס חורי, כשהמספר מספר לתאומו השוכב בתרדמת את תולדות פלסטין, כאילו המילים לבדן יכולות להעיר את התודעה משינתה העמוקה. וכך נראה לפעמים תהליך התרגום _כמו מונולוג הנאמר אל הריק, וסיפור אבדן לעולם שלא נרעש לו המצפון. כמתרגמת פלסטינית, אני מודעת תמיד לאופן שבו מתקבלים דברי, ונשארת בהכרעה מעייפת בין אמירת האמת לבין הבטחה שהאמת הזו תישמע.
אנחנו הפלסטינים מתרגמים כי אין לנו אלא לתרגם; שהרי הדממה היא הפן האחרון של המחיקה, וחתימתה הקשה.
אבל התרגום אינו מעשה ניטרלי; אלא הוא ספוג באלימות סמויה שמפעיל השיח והכוח. המתרגם הפלסטיני לא מתמודד רק עם קשיים לשוניים, אלא מתנגש במבנים הקובעים את גורל מילותיו: האם הן יתקבלו? או יתעוותו? או יודחו? ראיתי איך כותרות עיתונים באנגלית מצמצמות הפצצת מחנה פליטים לביטוי דהוי: “תקיפה אווירית הורגת אזרחים”, נוסחה שמפילה את האחריות ומסתירה את הפועל. ואני מבינה לחלוטין, בכל פעם שאני מתחילה לתרגם עדות או סיפור מערבית לאנגלית, שאיני כותבת במרחב ניטרלי; אלא כותבת בתוך שיח שעוצב מלכתחילה בשפת החלקת הפינות וההתחמקות. הדילמה המוסרית כאן אמיתית ומעציבה: אם אני נאמנה לטקסט הערבי, מוצאת את עצמי במתנגשת עם מוסכמות “הנייטרליות” האנגלית, המעדיפה את הקול השקט על הכועס, את ההפשטה על הבהירות, את הקורבן על המתנגד. ואם אני מתרגמת את הקול כמו שהוא -כועס, ישיר, לא מתפשר -אני מסתכנת שהטקסט יידחה ויוגדר כמוטה או “פוליטי”. ואם אחליש את נימתו ואאלף אותה, אני תורמת, בלא יודעת, לשחזור כלי המחיקה עצמם שאני מנסה להתמודד איתם. וכך אני הולכת על חבל דק בין המחיקה לבין ההאשמה, מבקשת לשמור על האמת חיה בשפה שלא נוצרה לסבול אותה.
וכך אני מוצאת את עצמי חיה במה שהמחשב האמריקני האפריקני דבליו.אי.בי. דו בוא כינה “התודעה הכפולה”: להסתכל על עצמך בעיני העולם, תוך שמירה בתוכך על עצמיות שהעולם הזה מכחיש ולא מכיר בה. המתרגם הפלסטיני חי בין שני עולמות, מבלי למצוא השתייכות מלאה לאף אחד מהם: הוא שקוע ברגע הפלסטיני עד לקיפאון, מה שמונע ממנו את הניתוק הנדרש ממנו, ובו זמנית כבד במשימת התרגום המרחיקה בינו לבין הסבל כפי שהוא נחווה. לתרגם מעזה, משמעותו לתרגם את הכאב האישי שלך, תוך ביצוע, באותו זמן, משימה כמעט בלתי אפשרית: להפוך את הכאב הזה לניתן להבנה עבור מי שלא יכול, ולא יוכל לעולם, להבין אותו לחלוטין.
והשאלה נשארת תלויה: מי מקשיב? האם המילים הללו חוצות את גבולות השפה והתרבות כדי להגיע לאלה שלא מכירים אותנו? או שהן נצרכות כמופע חולף לצפייה, כאילו הן עוד תוספת לארכיון הצער הפלסטיני, שמרחמים עליו בלא מעשה, ומעוררים בו אמפתיה בלא תנועה? המתרגם הפלסטיני נאחז באמונה פנימית איתנה שהמילה, כל עוד היא נאמרת, וכל עוד השמות מבוטאים, והשירים נשמעים, עזה עדיין לא נמחתה. ובכל זאת, הפחד נשאר קיים: האם העולם באמת מוכן להקשיב? או שמא אנחנו מדברים אל הדי עצמנו בחדר צפוף צער?
במהלך התקיפה על עזה, תרגמתי קולות שיכלו לאבוד לנצח, מילים, שאילו נשארו כלואות בשפה הערבית, לא היו חוצות את ההריסות שמהן נולדו. באותה אסופה שבה “השמלה של הילדה כמעט פרחה לפני שהענבים חנקו אותה”, ילדה אחרת חולמת להיכבס עם הכביסה של אמה. בסיפור “אין לי רצון לחלום עוד” של פאטמה חסונה, הטקסט נע במסלולים סוריאליסטיים ויומיומיים, בין האינטימיות של הבית לתהום הזוועה. הגיבורה, הילדה התקועה בין חלום ערות, שואלת: “האם אמא שלי יכולה לכבס גם אותי? האם המכונת הזו תקבל אותי, הדבר העצום הזה שאין לאף אחד שליטה עליו חוץ מאמא שלי?” היא משתוקקת להיטהר מהמלחמה, להיסחט כמו שסוחטים חולצות. אבל התמימות של החלום הילדותי הזה -שלמכונת הכביסה יש יכולת לכבס את עקבות ההפצצה -מתנגשת במציאות מחרידה: אין מכונה, ואין יד של אמא, שמסוגלת למחוק את מה שקרה.
ובמהלך עבודתי על הטקסט של פאטמה, נתקלתי במשפט האחרון: “כל העולם היה בידי ולא יודעת באיזה חלום ממנו נפלו ממני החיים?” העניין לא היה רק בחירת מילים, אלא ניסיון להעביר את הכובד שהמשפט מסרב לבטא במפורש. שאלתי את עצמי: האם השפה האנגלית יכולה לסבול את יכולתה של השפה הערבית לגשם את השפה הערבית, זו שהופכת את המילים ליצורים נוכחים מוחשיים? האם המטפורה הכבדה הזו יכולה להישאר כמות שהיא, או שהיא תמוס בעטיפה של הפשטה והקלה?
כשכתבתי את המאמר הזה באנגלית, פאטמה חסונה עדיין הייתה בחיים. מילותיה היו נוכחות, וקולה התרומם באמצע עירנו השרופה, מספר את עדותה ומסרב להימחק. אבל עכשיו, כשאני מתרגמת את המאמר שלי לעברית, אני מבינה שפאטמה נהרגה בידי הכיבוש הישראלי. התרגום הזה כבר לא רק ניסוח מחדש בשפה אחרת, אלא הפך למראה לאסון שחוזר על עצמו; אסון שהאדם מושמד ורק מילותיו נשארות להתנגד לנעדרות. וכך אנחנו, במציאות פלסטינית עזתית שלא מסתפקת במחיקת שפתנו, אלא מתמידה במחיקתנו, אחד אחרי השני. והיום אני כותבת על פאטמה, ומחר יכול להיות שגם המילים שלי יהיו מה שיישאר ממני, אם ארצח כמו שנרצחה פאטמה. ואולי ירחמו עליי כמו שאני מרחמת עכשיו עליה בתוכי.
הסיפורים האלה לא מתעדים את המלחמה בלבד; אלא מעלים שאלות ללא תשובות, ומתיישבים בלב כל פלסטיני גולה ועקור, ושוכנים בעצמותיו. גיבור הסיפור של תיסיר, המסתובב ושואל: “האם עזה הייתה יפה עד כדי כך?” מגשים את הפרדוקס המר של הגלות: שאתה רואה את המקום על אמיתו רק לאחר שעוזב אותו, ומבין את ערכו רק לאחר שנגזל ממך. וכך גם המצב עם פאטמה חסונה שמתעוררת ומוצאת את עצמה בגלות חדשה, היא ייצוג חי למעגל התיה הנצחי, בין הבריחה והחזרה, בין הכמיהה ואי ההגעה. ובתרגומי לסיפורים הללו, לא הסתפקתי בהעברת הטקסטים משפה לשפה, אלא התנגדתי למבנים לשוניים ושיחיים הקובעים מה נחשב “מקובל” מהכאב הפלסטיני. התרגום המתקרב לגוף, לדם ולדמעה, מסווג כשיח פוליטי הנדחה ומעורר פחד. ואילו זה שמרכך את הנימה ומקל את הנטל, עשוי לתרום, גם אם שלא בכוונה, למחיקה עצמה שהוא מבקש להתנגד לה.
כאן מתגלה דילמת המתרגם הפלסטיני: להיות נאמן בתרגומו, ולהסתכן שהטקסט שלו יוזנח או יודחק לשוליים; או לתמרן בתרגום, ולבגוד באמת שממנה נולד הטקסט המקורי.
ואני חוזרת למקום שבו מתחיל כל הסיפור, לא למבוא של המאמר הזה, אלא למקום שממנו נובעת כל תרגום פלסטיני: מוודאות כואבת שהעולם אולי לא יקשיב, ומסירוב כואב יותר שהדממה תהיה המילה האחרונה.
לתרגם מעזה, משמעותו לעבור על גשר שנבנה ממבנים שבורים וחיים מרוסקים, כשאתה נושא סיפורים כבדים מדי לשאת, וקדושים מדי כדי ליפול. לפנות לרוח שלא עונה, וללחש שמות שהדם שלהם מהדהד רק בעומקיך. ובכל זאת, אני מעמיקה לדבר, ומתעקשת לתרגם, לא בגלל שאני מאמינה שהעולם ישתנה, אלא כי הפסקת התרגום היא, במהותה, צורה של הבסה; הכרזה שהילדה שהשמלה שלה כמעט פרחה לא הייתה קיימת מעולם, ושהאם שחיבקה את ילדתה בחלק האחורי של המשאית הייתה רק אשליה, ושפאטמה חסונה לא כתבה, באותו בוקר דמים, על רצונה להיכבס מהמלחמה. ואני לא יכולה לקבל את זה. אני לא יכולה לתת למילותיהן להתפזר, או להימס באבק ההריסות.
כתב דוסטויבסקי: “אני קיים; בלב הכאב: אני קיים; בפרכוסי העינוי: אני קיים”
ואני קיימת באותם כאבים גם כן, לא רק בתור עדה, אלא כקיבה להם, וכקול הדובר אותם. ואם הסיפורים הללו לא יתקבלו בברכה, ואם יתקבלו בהכחשה או בהכחדה, אמשיך לשאת אותם, כי עצם סיפורם הוא מעשה התנגדות. כי קריאת שמות החללים היא בעצמה סירוב למחיקתם. כי כתיבת משפט על עזה, בשפה שלא מכירה בה, היא אתגר גלוי להנדסת האדישות העולמית, וכי אני, כפי שאמרה אחת מגיבורות שייקספיר המדוכאות: “לשוני ידבר בכוח ליבי. כי אם אכתום אותו, ליבי ייבקע.”
אני לא יודעת אם העולם יקשיב יום אחד באמת, ולא אם המילים הללו יגיעו למי שלא מכיר אותנו. אבל מה שאני יודעת בוודאות הוא זה: אם סיפורי עזה מחכים למי שיעבור איתם את התהום, אהיה הגשר. ואם השחפים עדיין מחכים לחוף שלא מגיע, אמשיך לכתוב עד שיגיע.
